המונח "ניאו-קולוניאליזם" שימש לעתים קרובות למדי לאחרונה ביחס להתנדבות. אלה הטוענים שהתנדבות היא צורה חדשה של קולוניאליזם, גורסים שהמתנדב, המשרת את עצמו, המתנשא וחסר כל כישורים או ידע ישים של התרבות המקומית, לא חושב שום דבר מלשוטט לקניה או לקמבודיה עם התפיסה המתנשאת שהם. יכול איכשהו "לעזור". זוהי התמונה המהותית של המתנדב; תלמיד שנת הפער, כוכב עיניים ומלא בטחון נעורים, חסר ניסיון אבל "מוכן לנסות הכל", מתמסר למשימה שמינה את עצמו "לעשות הבדל גדול בחייהם של בעלי המזל הפחותים תוך כדי שינוי בחיים ניסיון". ואכן, הדימוי הזה מונצח על ידי סוכנויות המתנדבים הבינלאומיות בחו"ל המרוויחות מהרעיון הפטרוני שעצם הנוכחות של המתנדב בקהילה המארחת הולכת איכשהו "לעשות הבדל גדול". בהקשר זה, הטיעון להתנדבות כסוג של ניאו-קולוניאליזם יכול בהחלט לצלצל.
עם זאת, עד כמה הסטריאוטיפ הזה אוניברסלי? ללא ספק, בתוך עולמם של סוכנויות ההתנדבות הגובות עמלות זה אולי נפוץ מספיק להיתקל בסוג כזה של מתנדבים, אבל מחוץ לבועה הזו אני תוהה האם המתנדב לא קצת יותר מצפוני? אחרי הכל, תיירות התנדבותית היא כבר לא מושג חדש. כבר למעלה מעשור שמתקיימת תיירות התנדבותית בינלאומית בקנה מידה גדול, ולמרות שבתחילה הייתה עליונות בסיסית ביחס של המתנדב לקהילה המארחת, הייתי מטיל ספק בהנחה שרוב העוסקים בהתנדבות אלה ימים (לפחות אלה מחוץ לעולם התשלום למתנדבים) חושבים שהם הולכים לעשות הבדל עצום בחייהם של אלה שהם יתקלו בהם במהלך עבודתם. אני חושב שיש שינוי כללי בתפיסה העולמית של התנדבות מההשקפה המיושנת לפיה התנדבות היא יציאה לעולם כדי "לעזור" לתפיסה המציאותית יותר לפיה מתנדבים משתתפים בטבילה תרבותית, ותוך כדי כך משתדלים לסייע אלה שפועלים לשיפור רמת החיים שלהם.
לא מזמן קראתי כתבה באתר חורים ברשת, בעקבותיה התוודעתי למר עופר בר יהודה. מסתבר שבשנים האחרונות עוסק בר יהודה בשלל פעילויות התנדבותיות, הכוללות בין השאר התנדבות בארגון השומר החדש, סיוע להלומי קרב ונכי צה"ל. בספרו ציונות על רגל וחצי. עופר בר יהודה הוא מתייחס לכוח המניע אותו בפעילויות ההתנדבות השונות, ואני מאוד ממליץ לקרוא על הספר ולהתוודע לדמות המרתקת הזו.
לא רק הגישה של המתנדב משתנה, אלא גם של הפרויקט המארח. מניסיוני בעבודה עם פרויקטים עממיים, הרכזים הופכים מודעים יותר ליכולת המוגבלת של המתנדב לסייע בפיתוח ארוך טווח של הפרויקטים. עם זאת, יש יתרונות לפרויקט המארח מקבלת מתנדב והטבות אלה דומות מאוד, כך אני טוען, לאלו של המתנדב. אנשים נרשמים להתנדבות בעיקר על מנת לשקוע בקצב החיים של תרבות אחרת, להבין כיצד חיים אנשים בעולם המתפתח, המאבקים העומדים בפניהם, ההצלחות שהם נהנים מהם, ובתקווה לסייע בכל דרך אפשרית פיתוח הארגון המארח שלהם. הארגון המארח מרוויח מאינטראקציה אלו גם, ולו רק באמצעות חשיפה לדעות, אמונות, סובלנות וחוויות חלופיות של המתנדב. אם התנדבות היא מעשה של קולוניאליזם, טבילה של המתנדב בתוך תרבות שונה מאוד מסייעת להפיג כל רגשי עליונות בלתי מכוונים ראשוניים מצד המתנדבים ועוזרת להפיץ את ההבנה של תרבויות העולם משני הצדדים.
יש אינספור אמירות באינטרנט המכריזות שהתנדבות אינה מעשה אלטרואיזם וכי המתנדב עצמו הוא זה שמרוויח יותר מהעבודה שהם מבצעים מאשר הקהילה המארחת. שתי ההצהרות הללו נכונות. וכך? האם זה אומר שבגלל שהמתנדב נהנה מתקופת שהותו בקהילה זרה, זה איכשהו מעשה ניצול מביש, כפי שנרמז מהתווית "ניאו קולוניאליסט"? וגם אם המתנדב הוא הצד שמרוויח הכי הרבה מהאינטראקציה הזו, האם זה מערער תועלת כלשהי ממנה נהנתה הקהילה המארחת?
יש השלכות שליליות הכרוכות בהתנדבות בלתי מתחשבת, אולם ללא ספק ישנם גם יתרונות לשני הצדדים, אם לא לפיתוח הפרויקט, לפחות בתועלת הנובעת מהבנה הדדית ושיתוף של מיומנויות וחוויות. אולי הבעיה טמונה במילה עצמה: התנדבות. אולי, במקום זאת, נוכל להשתמש בביטוי "טבילה תרבותית". זה יסיר את הקונוטציות הפטרוניות האפשריות וישקף ביתר כנות את אופי החוויה לשני החלקים; היתרונות ההדדיים המופקים מהאינטראקציות בין נציגי שתי תרבויות ועמים שונים מאוד.